מאירי על שבת קמ״ב

1 המוציא כליו מקופלים ומונחים על כתפו וסנדליו וטבעותיו בידיו חייב ואם היה מלובש בהם פטור הוציא אדם וכליו עליו וסנדליו וטבעותיו בידיו פטור ואלו הוציאם כמות שהם חייב:

2 כבר ביארנו במשנה במה שהתרנו טלטול טמאה עם הטהורה שלא נאמר אלא בטהורה למטה וטמאה למעלה ובפירות המיטנפים שאי אפשר לזרוק את הכל לקרקע ולברור את הטהורה ובניעור אי אפשר שהרי אי אפשר בניעור זה שלא יצאו מפירות הטהורה עם פירות הטמאה ודברים אלו דוקא לצורך גופו אבל לצורך מקומו בין שטהורה למעלה וטמאה למטה בין שטמאה למעלה וטהורה למטה ואף בפירות היבשים מטלטלין אותה ואפי' במניח הואיל ואינה בסיס לדבר האסור לבד אלא לדבר האסור ולדבר המותר אבל אם היה הכל טמאה אין מטלטלין אותה אף לצורך מקומו במניח אלא בשוכח מפני שנעשית בסיס לדבר האסור לבד הא בשוכח מיהא מותר כדין מעות שעל הכר שלצורך גופו מנער את הכר והם נופלות ולצרך מקומו מטלטלין בעודן עליו וזה שבארנוה בצורך גופו פי' שצריך לטהורה ואתה צריך לשאול ומה יועילנו טלטול הכלי שהתרומה בתוכו והרי צריך ליטול הטמאה ביד אחר שאינה בת זריקה לקרקע וטלטול ביד אי אפשר שהרי מוקצה הוא ושמא יכול לנער הטמאה שהיא למעלה עד שתתגלה הטהורה או שמביא הקופה עד שמגיע אצל טבלא או מטה ומריק שם את הכל ואח"כ נוטל את הטהורה ומניח את הטמאה ואע"פ שמבטל כלי מהיכנו שהרי אסור לו אח"כ לטלטל הטבלא או המטה הרי כשזרקם עליה לא בטלו מהיכנו שהרי טהורה וטמאה היתה שם וכשנוטל את הטהורה הוא שהמטה מתבטלת מהיכנה ונמצא ביטול היכנה בא מאליו ולא בידים ויש מתרצים שאין זה בטול כלי מהיכנו אחר שיכול לנער את המטה או הטבלא והם נופלות:

3 סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה של חולין ונעשה הכל מדומע ונפל מן המדומע למקום אחר אינו מדומע אלא לפי חשבון כיצד הרי שנפלו עשר סאין של תרומה לתשעים סאה של חולין ונדמע הכל אם נפל ממדומע זה עשר סאין לפחות ממאה של חולין נדמעו שהרי אף לפי חשבון יש בעשרה סאין אלו סאה של תרומה אבל אם נפלו תשעה סאין לפחות ממאה לא נדמעו שהרי אין כאן אלא סאה פחות עשיריתו של סאה וכן כל כיוצא בזה:

4 סאה תרומה שנפלה למאה שנמצאת ראויה להעלות ולא הספיק להעלותה עד שנפלה אחרת יתבאר במקומו שאם ידע בראשונה קודם שתפול השניה לא נדמעו אלא מעלה שני הסאין והשאר מותר שכל שהיה ראוי להעלות הרי הוא כאלו עלה ואם לא ידע בסאה ראשונה אלא אחר שנפלה השניה הרי זה מדומע כאלו נפלו שתיהן כאחת חומרא זו אינה אלא בתרומה מפני שצריכה העלאה אבל בשאר איסורין אינו כן שאם נפל כזית חלב בקדירה ונימוח ויש בה ששים בטל ואם נפל אח"כ כזית אחר באותה קדירה עצמה אף הוא בטל ולא עוד אלא שאף הראשון מצטרף להתיר אם היה השני כזית ועוד וכן אמרו הערלה מעלה את הערלה כיצד סאה ערלה שנפלה לתוך מאתים של חולין ואח"כ נפלה סאה ועוד של ערלה לשם בטל וזו היא שאמרו הערלה מעלה את הערלה:

5 גדולי הפוסקי' לא הביאו בהלכותיהם בהיתר טלטול טמאה עם טהורה תנאים אלו שהזכרנו ומכאן פסקו רבים שמותר לטלטל טמאה עם טהורה עכ"פ ולא התירוה בפסקיהם אלא בסתם אלא שגדולי המפרשים כתבו שהם סמכו להניחה על מה שאמרו לא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד כלומר שבשביל הנחת הככר על המוקצה לא יהא רשאי ליטול את המוקצה הואיל וההיתר עליון ויכול ליטלו בלא טלטול האסור אבל טהורה למטה הואיל ואין יכול ליטול ההיתר בלא טלטול האיסור מותר וכעין מ"ש שמואל מטלטל להו אגב ריפתא ויש חולקין שלא אסרו טלטול ע"י ככר אלא כשמניחו בשבת אבל אם היה שם מע"ש מותר:

6 המשנה השניה האבן שעל פי החבית מטה על צדה והיא נופלת היתה בין החביות מגביהה ומטה על צדה והיא נופלת מעות שעל גבי הכר מנער את הכר והם נופלות היתה עליה לשלשת מקנחת בסמרטוט היתה של עור נותן עליה מים עד שתכלה אמר הר"ם פי' מנער את הכר והם נופלות זהו כשהוא צריך לכר אבל אם הוא צריך למקום הכר נוטל את הכר ואת המעות עליו ובלבד אם היה שוכח אבל אם הניח המעות ערב שבת על הכר הרי זה בסיס לדבר האסור ואסור לנערו לשלשת לכלוך וטנוף מקנחה ידוע כלומר מקנח אותו הטנוף אשר על הכר סמרטוט ר"ל בלויי הבגדים:

7 אמר המאירי המשנה השניה והכונה בה ככונת משנה שלפניה והוא שאמר האבן שעל גבי החבית ורוצה להריק מיין שבתוכה מותר לו להטות את החבית והאבן נופלת ופי' בגמ' דוקא בשוכח ר"ל ששכח האבן עליה בין השמשות ולא מדעת נעשית החבית בסיס לה אבל אם הניחה לשם בין השמשות על דעת בסיס ובכונה שיטה ויפיל את האבן אף החבית נעשית מוקצית ואסור לטלטלה הא בשוכח לא נעשית בסיס והותר לו להטות בחבית ולא לטלטל את האבן לגמרי היתה אותה החבית בין חביות ומתיירא שאם יטנה תהא האבן נופלת על חבית אחרת ותשבר מגביהה ומסלקה משם ומביאה למקום אחר ומטה על צדה ומוטב לנו להתיר טורח בהיתר משנתיר לטלטל אבן בידים:

8 מעות על גבי הכר והרי הם גורמים לאיסור תשמיש הכר מגביה את הכר מצד אחד ומנער והם נופלים מאליהם ומביא את הכר אח"כ למקום שירצה ופי' בגמ' שאם היה צריך לאותו מקום שהמעות מתנערים לשם נוטל את הכר עודן עליו עד שיפנהו למקום שאין צריך לו ואף זו פירשוה בגמ' בשוכח אבל במניח אסור אף לצורך גופו ומקומו:

9 היתה עליה לשלשת ר"ל על הכר ופי' לשלשת דבר מאוס כגון טיט או רוק או איזה טנוף מקנחה בסמרטוט אבל אינו נותן עליו מים שהרי כר של בגד הוא ובגד שרייתו במים זהו כבוסו ואם הוא כר של עור נותן עליו מים עד שתכלה שאין שרייתם נקראת כבוס כמו שהתבאר בזבחים ומ"מ כבוס ממש לא שמאחר שהם רב יש עליהם תורת כבוס:

10 זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

11 הבורר קטנית ביום טוב בורר כדרכו ר"ל פסולת מתוך אוכל בחיקו בתמחוי אבל לא בנפה וכברה ומ"מ אם פסולת מרובה על האוכל נוטל את האוכל ומניח את הפסולת ויש בענין זה סברות לקצת מפרשים וכבר ביארנו הכל במקומו בראשון של יום טוב:

12 היתה חבית מונחת באוצר או שהיו כלי זכוכית מונחים תחתיה מגביהה למקום אחר ומטה על צדה והיא נופלת ונוטל הימנה מה שצריך לו ומחזירה למקומה:

13 מי שהיתה לו ארנקי של מעות או לבנה או איזה דבר האסור לטלטל בחצר אסור לטלטלו אף על ידי ככר או תינוק ולא סוף דבר במניח על דעת כן אלא אף בשוכח שלא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד ומ"מ דוקא בשאוחז בדבר האסור ומטלטלו אגב היתר אבל כשאוחז בהיתר מותר וכן יש אומרים דוקא להניח הככר עליו בשבת עצמו אבל אם היה עליו מבעוד יום נעשה בסיס לדבר המותר ומותר לטלטלו אא"כ הוא מוקצה מחמת איסור ומביאים ראיה ממדוכה שיש בה שום וטלטול טמאה עם טהורה ומ"מ דוקא בדבר שיש עליו תורת כלי אבל באבן וכיוצא בו אף מאתמל אסור וי"מ שכל שיש תורת כלי עליו אף ביומו מותר וזה שאמרו לא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד פירושו בדברים הדומים למת כגון אבנים וכיוצא בהם:

14 הכלי הרי הוא כככר או תינוק להתיר את האסור בטלטול לטלטל את על ידו והוא שאמרו רבא מנח סכינא אבר יונה כלומר שהיה שם בן יונה חי ומליח והיה מתיירא על הפסדו והיה מניח הסכין עליו ומטלטלו וכן אביי היה מניח את התרווד על העמרים ומטלטלם ממקום למקום להצניעם ואע"פ שלא הותר אלא במה שנתערב בו אונס כגון ששכחום שם במקום הפסד אבל מה שהונח שם במזיד על דעת לטלטלם בדרך זה למחר לא נאמר בו היתר זה לכתחלה באלו מיהא מותר אף בדרך זה מפני שהעמרים ראויים לישב עליהם והבר יונה היה ראוי לאכלו באומצא ומעצמם היה בהם צד היתר ולרווחא דמילתא עשו כן ומ"מ אם לא היה ראוי לאומצא לכתחלה מיהא לא אע"פ שהוא ראוי לשונרא שמוכן לבהמה לאדם אינו מוכן לאדם לבהמה ומה שאמרו טווי לי בר אווזא ושדי מעיה לשונרא שנראה שראוי לטלטלם מצד השונרא באלו כדקתני טעמא הואיל ומסרחי מאתמל דעתיה עלויהו אבל אלו אינן עומדות לבהמה ולענין פירוש דבר זה פירשוהו גדולי הרבנים בשנשחט האווז ביום טוב עצמו והם מפרשים כיון דמסרחי כלומר שעומדי' להסריח הוא נותן עיניו בהם לכך מאתמול ומקשים עליהם שאם כן למה יאסר בטלטול אפי' לא יתן לפני כלבו ושונרו והרי מ"מ אם רצה לאכלם הוא בעצמו אוכל ואם מפני שאין דרך בני אדם בכך הרי כיוצא בו בשבת אומצא אין דרך בני אדם בכך ולפיכך פירשו בתוספות שנשחטו מבערב על דעת לאכל ביום טוב ועכשו מסריחין ואינם ראויים לו ולא הותרו אלא מצד הכלב והחתול וא"ת והלא גרעני תמרה לא היו ראויים מאמש ודעתו עליהם להסיקם שאני גרעינים שהם צריכים לתמרים עד שעה שיאכלם שהרי אם יטלם יתקלקלו התמרים ולענין פסק למדת שבין נשחט מבערב בין נשחט היום מותר לטלטל בני מעים וליתן לכלבו ושונרו וכן כל כיוצא בזה ולענין מה שיש לפקפק בשמועה זו ממה שאמרו בדג תפל בפרק מפנין כבר רמזנו שם שדג תפל אינו ראוי אף לבהמה והרי הוא כאבן מה שאין כן בבשר: